שמי יעל שמס מימון, אני בת 36, נשואה ליואל, ואמא לשתי ממתקיות נהדרות, רוני בת ה-5 וחצי וליאור בת ה-3 וחצי. אני דוקטורנטית בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב וגם מתרגלת בקורס סטטיסטיקה לתואר ראשון.
את הקהילה הכרתי בזכות המלצה באחת מקבוצות האמהות שיש בפייסבוק. האמת שזה סיפור נחמד – את ליאור ילדתי בסמסטר האחרון לתואר הראשון ותוך פחות מחודש חזרתי ללימודים במטרה לסיים את התואר בזמן. הייתי מגיעה איתה ללימודים ותכלס שהיתי יותר במסדרונות מאשר בהרצאות. באחד הימים אני זוכרת שהיתה לי נסיעה סיוטית באוטו, ליאור בכתה כל הדרך וכשהגעתי גיליתי שהסיבה לבכי היתה קקי גב (וסליחה על התיאור הגרפי). לאימתי גיליתי גם ששכחתי את התיק עם המגבונים והבגדים להחלפה בבית. התיישבתי מיואשת בלובי של בניין נפתלי, מבינה שלשיעורים כבר לא אכנס היום וניסיתי להבין מה אני עושה… אחרי שפתרתי את המשבר הזה (בצורה מאולתרת וחלקית ביותר), כתבתי פוסט פריקה באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן. אחת המגיבות סיפרה לי על הקבוצה של אמהות באקדמיה וכמובן שמיד הצטרפתי. מסקנה? גם קקי גב יכול להיות לטובה.
הכניסה למסגרת
את התואר הראשון בפסיכולוגיה התחלתי כשהבת הבכורה שלי רוני היתה בת שמונה חודשים. בעצם יצא ששתינו נכנסנו למסגרת בערך באותו זמן, והחששות שלי נגעו לזה שאני מפקידה את הילדה שלי אצל אנשים זרים בגיל כל כך צעיר. ידעתי שהשנה הראשונה בגן תמיד מלווה בהמון מחלות ופחדתי שאמצא את עצמי יותר בבית מאשר בקמפוס ושהלימודים שלי יפגעו בעקבות זה. האמת שזה די התממש, רוני היתה המון בבית ומצאתי את עצמי במירוץ לא לפתוח פערים ולנסות לשמור על איזשהו איזון מינימלי בחיים שלי. הציונים שלי אכן היו רחוקים ממושלמים, אבל הצלחתי לעמוד בכל המטלות שלי בזמן וראיתי בזה הישג עצום.
לבקש עזרה
אני חייבת להגיד שמה שעזר לי היה התמיכה האדירה שבעלי נתן לי. מהבחינה הזאת אני רואה את עצמי כבת מזל. יש לי בן זוג תומך, מבין ומכיל, ובזכותו הצלחתי לעמוד ביעדים השונים ולהשאר שפויה. באופן כללי יותר אני חושבת שכדי להצליח במסלול הזה אנחנו חייבות להיות מסוגלות לקבל עזרה מכל סוג שמתאפשר לנו. אם יש סבים וסבתות בתמונה – העזרו בהם.
תדאגו שבני הזוג יגבו אתכן כשהם יכולים, גם אם זה רק בערבים ובסופי השבוע – לקחת מה שניתן. מי שיכולה להעזר בשכנה או יכולה לקבל עזרה בתשלום – לא להסס ולא להרגיש אשמה על זה! בעיני אחד המכשולים הקשים ביותר שאמהות באקדמיה מתמודדות איתו הוא רגשות האשם שאנו חוות לאורך המסלול הזה. תמיד משהו בא על חשבון משהו אחר ותמיד אנחנו מרגישות שאנחנו לא בסדר ושסדר העדיפויות שלנו לא טוב.
חשוב לזכור שאנחנו עושות מסלול שמשלב כל כך הרבה אילוצים ודרישות ומגיע לנו להיות סלחניות כלפי עצמנו ולהבין שמותר לנו לבקש ולקבל עזרה. זה בסדר שלא הכל מושלם, אנחנו עושות למען עצמנו וגדלות ומתפתחות וזה שווה המון (ועל הדרך אנחנו גם נותנות דוגמה חשובה לילדים שלנו!).
יש יתרונות!
אני חושבת שלאמהות יש כמה יתרונות על פני סטודנטים רווקים. דבר ראשון אנחנו אלופות בניהול זמנים. ברגע שתינוק נכנס לתמונה את פתאום לומדת להעריך כל דקה פנויה ואת לומדת למקסם את הזמן שלך כמו שבחיים לא חשבת שתוכלי. יתרון נוסף הוא היכולת לראות דברים בפרופורציה נכונה. הכל נראה פחות דרמטי כשבסוף היום יש לך את הקן שבנית לעצמך, וכשאת מסתכלת על הפרצופים הקטנים האלה, עם העיניים הענקיות האלה, את מבינה שאת הדבר הכי חשוב בחיים כבר יש לך, וכל השאר זה בונוס. כל עוד הילדים בריאים, הכל טוב והכל יסתדר.
אני חושבת שהנקודות האלה בסופו של דבר מתנקזות לדבר אחד – העובדה שרכשנו בגרות מנטלית שמאפשרת התמודדות עם אתגרים מורכבים. אמהות מסוגלות לג’נגל ולשאת על כתפיהן כל כך הרבה, אנחנו מגלות בזכות האמהות כוחות נפשיים שלא ידענו שיש בנו, וכשאנחנו מגיעות לספסל הלימודים יש לנו יכולת לנצל את הכוחות האלה וגם להקרין לסביבה שלנו את העצמה והביטחון שיש בנו.
הגיע הזמן לאחוות אמהות
אני חושבת שהאתר הזה ממש חשוב, וזה נפלא שהוא קם. כל כך קל ללכת לאיבוד באמהוּת שמנסה להשתלב עם לימודים, ולפעמים גם עם קריירה. ברגע שכל המידע נמצא במקום אחד וברגע שאת שומעת על נשים שדומות לך, שעוברות או עברו מסלול דומה עם לבטים דומים, פתאום נהיה יותר קל. התחושה של אחוות סטודנטיות-אמהות לא ניתנת להסבר למי שלא חווה אותה, אבל כשאני מדברת עם אמהות באקדמיה אני בשניה מזהה אצלן כל כך הרבה מהתחושות שאני חוויתי, והידיעה הזאת שיש עם מי לדבר, מי שתבין אותי ללא שיפוטיות, וזה שיש מקום שבו אפשר להכיר וגם להתעדכן במידע שרלוונטי עבורי, הידיעה הזו מאוד מרגיעה ומחזקת מאוד.
המסר שלי לסיכום – השתדלי לזכור כמה מדהימה את, כמה המסלול שבחרת לעצמך אינו טריוויאלי, וכמה עוצמה יש בך. פעמים רבות יהיה קשה ותחושי אשמה או חוסר הצלחה, אבל זכרי שאלה תחושות שרק מי שפועלת ויוצאת מאזור הנוחות ומאתגרת את עצמה חשה, ואין אחת שלא חוותה את התחושות האלה. קבלי עזרה כשאפשר כי גם לעצור ולנשום צריך מדי פעם, ותדעי תמיד שיש לך את הבית של אמהות באקדמיה כדי לקבל חיבוק תומך ואוזן קשבת.
אהבת? יש עוד המון סיפורים! מוזמנת לשתף ולעזור לנו להגיע לכולן!
יעל היא חלק מצוות פרויקט החונכות שלנו – שמעת עליו?
מוזמנת להגיב על הסיפור של יעל בסוף העמוד.
אם את זקוקה לסיוע או אם יש לך סיפור שתרצי לשתף, תכתבי לנו בשמחה!
